• יעל

תסכול הוא לא נגדך, הוא בעדך

בואו נחזור אחורה רגע, ונתחיל מההתחלה. קצת REWIND לא הרג אף אחד, אולי קצת תסכל.


אז איך תסכול נולד?

הוא מתחיל מאירוע ספציפי או מנושא מסוים, לרוב מקטגוריית ה"לא פתורים", ששב והולך מהתודעה ומהחוויה הרגשית שלנו. בהתחלה זו הרגשה לא נעימה, כמעט בלתי מורגשת בגוף, אחר כך מתגברת ומתחילה להציק. אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים, אם מילולית ואם בשפת גוף - יד נוגעת במצח, אצבעות מפעילות לחץ באזור הרקה, שתי כפות ידיים חופנות-תומכות בראש, נשיפה מתחת לשפם בניסיון לקרר את הגוף, שחומו עלה בכמה מעלות.


המוח מתחיל לדבר בצורת מחשבות ולפלוט את המידע האשתאג #תסכול באופן אוטומטי.

למשל, אם הילד שלנו מנהל איתנו משא ומתן חד-צדדי על צעצוע שהוא רוצה שנקנה לו ולא מקבל סירוב כתשובה, וכל זאת מעבר לצד השני של דלת השירותים, זה רק עניין של זמן (דקות) עד שהמחשבה 'זהו, אני מתחיל/ה לאבד את זה' עולה. יריית הזינוק נפתחה ואיתה תיבת הזכרונות של כל מה שמשוייך אצלנו עם תסכול, וממנה יוצאות להן עוד מחשבות הקשורות ומקושרות ברגש הזה.



ילדים, בעיקר קטנים בשלבי התפתחות של ויסות חושי ורגשי, שחווים תסכול גדול - גם מביעים זאת בגדול, באמצעות טנטרום כזה או אחר. כשעוד אין להם יכולת ורבלית מפותחת, הטנטרום יהיה לרוב טנטרום פיזי כמו זריקת ידיים באוויר, השתטחות על הרצפה, בכי היסטרי. עם הזמן, למידה נכונה והמשך ההתפתחות, הם ירכשו דרכי התמודדות טובות יותר.


כאנשים בוגרים, טנטרום פיזי הוא כמובן לא אופציה. הוא לרוב לא חוקי, יגרור נידוי חברתי או ייגמר באשפוז במחלקה סגורה. כאנשים מן השורה למדנו לא לפרוק החוצה תסכול או כל רגש אחר, באופן שייפגע בהישרדות שלנו, ואפילו לא באופן שייפגע באיכות החיים שלנו ושל סביבתנו הקרובה. מה שכן חוקי, הוא טנטרום פנימי.


מכירים את האימרה "מה שקורה בוגאס נשאר בוגאס"?

אז מה שקורה במוח שלנו נשאר במוח שלנו, וכך הוא לא פוגע באף אחד. זאת אומרת, אף אחד מלבדנו.

תיכף נגיע גם לזה, הישארו איתי.

אז איך טנטרום פנימי נראה?

כאן חשוב לי לעצור רגע, לחזור ולהדגיש - זו לא אג'נדה של המוח שלנו, המוח שלנו לא נגדנו. זו דרך התמודדות שפיתחנו כשלא היו ברשותנו הכלים להתמודדות עם החוויה הרגשית שלנו.

חוויה רגשית של תסכול מלווה במחשבות שטבען עמדה ושיפוטיות. פעם כלפי אחרים. פעם כלפי עצמנו. פעם כלפי כל מה שנקרה בדרכנו והמחשבה היא שכל העולם נגדנו. דרך החשיבה שלנו הופכת דיכוטומית, צודק-לא צודק, אשם-לא אשם. חלקנו נאשים משהו או מישהו חיצוני לנו. חלקנו נפנה את האשמה פנימה כלפי עצמנו, ואולי נחשוב: 'זה בגללי', 'מגיע לי', 'איזו דפוקה אני', ושאר שיפוטיות והלקאה עצמית. חלקנו נפנה פוקוס ואנרגיה, לניסיון להבין את הסיטואציה (מה קרה, כמה ולמה) ולמציאת פתרון בטרם עת. ויש ביננו שיעברו בין כל התחנות ברכבת ההרים המנטלית-רגשית הזו.



כמה ובמה זה עולה לנו?

טנטרום פנימי נוטה להיות מעגלי ולרוב לא מניב תועלת אמיתית וחיובית. ישנם מקרים שהוא אף פוגם באיכות חיינו כאשר אנחנו מנוהלים על ידו.

יכול להיות שאנחנו נדלקים מהר, פועלים מהר וגם מתחרטים מהר לאור ההשלכות של הבחירות שלנו על מערכות היחסים שלנו. יכול להיות שהסבל טמון בכך שקשה לנו לשחרר ולהשתחרר מאירועים וסיטואציות מהעבר ואנחנו מרגישים תקועים. יכול להיות שהשיפוטיות מופנית כלפי עצמנו ופוגמת בתפיסה העצמית החיובית שלנו ואנחנו לא מגשימים את עצמנו כפי שרצינו וחלמנו. אך תופעת הלוואי הכי משמעותית שאני פוגשת בה שוב ושוב בחיי המקצועיים והאישיים, היא ההזדמנות המפוספסת.


ההזדמנות המפוספסת

כשאנחנו בתוך הלופ הזה, אנחנו מפספסים הזדמנות יקרה מפז - את ההזמנה לשיח פנימי אמיתי עם עצמנו.

תסכול הוא איתות, מעין נורת אזהרה אדומה שנדלקת, של צורך שלנו שנפגע או צורך לא ממומש. במובן זה, למרות שתסכול אינו נעים, מבאס ולעיתים קשה מאד להכלה, הוא בעצם בעדנו.


תסכול בא להזמין אותנו לשיח פנימי אמיתי עם עצמנו. הוא מבקש מאיתנו לעצור ולהקשיב למה שמתחולל בנו, לזהות את הצרכים שלנו, לגלות מחדש או לעשות אדפטציה לעולם הערכים שלנו, ולהגיע לתובנה חיובית, בונה ומקדמת מהאירוע.


תסכול מזמין אותנו להקשיב פנימה למה שמפריע לנו באמת, להבין את עצמנו טוב יותר, ולחולל את השינוי הרצוי עבורנו. אז בפעם הבאה שעולה בכם תחושה של תסכול, קחו רגע להיזכר -



ואז הגידו כן! להזמנה.