• יעל

על אמפתיה וחיות אחרות

"אבל מה זה אמפתיה?" שאל אחד מעורכי הדין בקהל. אני לא אשכח את הרגע הזה, לפני אי אלו שנים בהרצאה שנכחתי בה בנושא גישור. לקח לי די הרבה זמן להבין שאמפתיה היא לא דבר מובן מאליו או מובן בהכרח, לא בהגדרה ולא ברמת החוויה והיישום.


אז מה זו אמפתיה?

קארל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client-Centered Therapy), הגדיר אמפתיה כך:

"הבנה של מסגרת הייחוס הפנימית (או נקודת המבט) של האחר בדיוק ועם הרכיבים הרגשיים והמשמעויות הנובעות מהם, כאילו היינו אותו אדם, אבל מבלי לאבד אף פעם את התחושה של 'כאילו'."

לפי רוג'רס, היכולת שלנו להבין את נקודת מבטו של האחר ואת החוויה שלו בעולם, כאילו היינו הוא וצעדנו כמה צעדים בנעליו, אך מבלי להזדהות איתו. כלומר, להרגיש עם אבל להיות בלי הזדהות.


מרשאל רוזנברג, גם הוא פסיכולוג אמריקאי ייסד ופיתח את "תקשורת מקרבת" הידועה בעולם בשם "תקשורת לא-אלימה (Non-Violent Communication)", האמין שכאשר אנחנו מעניקים אמפתיה, עלינו לשאוף להיות בנוכחות מלאה לאדם שאנו מקשיבים לו. הוא דימה הקשבה נוכחת לגלישה:

"כשאתה רוכב על הגל, הריגוש כל כך מלהיב שאתה שוכח את כל השאר. אתה חי ברגע בו שום דבר אחר לא חשוב, אתה כל כך מוכוון לרכוב על הגל בצורה מושלמת שאתה והגל הופכים לאחד. כאב ודאגה נעלמים, מתחלפים באופוריה, הדומה לזרימה."


אם נעשה חיפוש בגוגל נמצא עשרות ואף מאות הגדרות נפלאות לאמפתיה, מושג שהתפתח, התעצב והשתנה לאורך השנים וגם היום הדעות לגביו שונות ומגוונות.


עבורי אמפתיה היא היכולת שלנו להקשיב לאדם שמולנו ללא התערבבות או שיפוטיות, לזהות ולהכיר בחוויה הרגשית שלו ללא עוררין, ולשקף לו הבנה זו באופן שעוזר לו להבין את עצמו טוב יותר.

נשמע מסובך? לא בפועל.


בתכל'ס, אמפתיה מתאפשרת כשאנחנו:

1. פתוחים וסקרנים לגבי נקודת מבטו של האחר.

2. כאשר אנחנו בהקשבה נוכחת, מלאה ונטולת שיפוטיות.

3. מזהים ומכירים בחוויה הרגשית של האחר.

4. מתקשרים איתו באופן שגורם לו להרגיש מובן.


בדרך כלל כשאדם קרוב אלינו בא אלינו עם בעיה או סתם רצון לפרוק, בין אם זו חברה, קולגה, בן הזוג, הילד ואפילו לקוח, האינסטינקט שלנו הוא אחד או יותר מהאפשרויות הבאות:

- להזדהות עם הרגש ("אוי לא, איזו מסכנה, גם לי קרה פעם ש...")

- לאבחן ("אתה יודע מה הבעיה שלך?"...)

- לייעץ ולנסות לפתור ("תקשיבי, את פשוט צריכה ל...")

- לשפוט ("אבל אמרתי לך שלא כדאי ל...", "את עושה טעות!", "אבל למה...?!")


מרשאל רוזנברג קרא לתקשורת האוטומטית הזו שפת התן, שפה שעיקרנה אבחונים, הכללות ושיפוטיות כלפי האחר, כזו שמעוררת בו תחושות של אשמה או בושה. אבל בעיקר, אינה מעניקה לו את מה שהוא הכי זקוק לו באותו הרגע - אמפתיה. במקום שיש שיפוטיות אין אמפתיה וגם אין באמת הקשבה אמיתית. במקום שיש שיפוטיות עלול להיווצר מצב של ריחוק וניכור של האחר מאיתנו, וגם מעצמו.

לעומת זאת, לתקשורת מקרבת קרא מרשאל שפת הג'ירף או שפת הלב, שפה שמתעניינת ומתמקדת ברגשות ובצרכים של האחר.



אז למה אני לא אשכח את הרגע ההוא שבו עורך הדין הנחמד, בעל ואב לשני ילדים, הרים את ידו ושאל מהי אמפתיה?

כי המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה: "איך הוא לא יודע? הוא נשוי והוא מגדל שתי בנות. הוא אמור לדעת מה זו אמפתיה".

ככל שעצרתי להקשיב לו באמת ושמתי את השיפוטיות שלי בצד, נפתחתי לנקודת מבטו. ככל שהתעניינתי ושאלתי שאלות פתוחות וסקרניות, הוא נפתח ושיתף שהוא היה מתוסכל מזה שבסימולציות הוא לא הצליח להיות אמפתי לצדדים ונתקל בהתנגדויות.

בשאלה "מה זו אמפתיה?" הוא בעצם ביקש מתווה פרקטי וישים, מעבר לתיאוריה ולהגדרות, לאיך עושים את זה בפועל, איך מעניקים אמפתיה, כי היה לו חשוב לאמץ את המיומנות החשובה הזו בחייו, עם משפחתו ועם לקוחותיו. השיחה הזאת והשיתוף הכן של אותו עו"ד לא היו יכולים לקרות לולא בחרתי להקשיב לו אחרת.


הסיפור הקטן הזה משמש עבורי תזכורת חשובה שכל רגע של שיפוט אוטומטי הוא הזדמנות להרחיב את הלב ולהאריך את הצוואר. כל מה שצריך לעשות, זה לבחור להקשיב באמת.


שלכם,

יעל