• יעל

סנכרון ולא במקרה

לפני כמה שנים כשעוד גרתי בחו"ל ישבתי לי מול הטלויזיה וראיתי פרקים מאיזו סדרה. לא טובה במיוחד, אבל מספיק טובה לצפיית-רצף אל תוך הלילה. באחד הפרקים אישה נכנסה למשרד עורכי דין לפגישה עם עורכת הדין שלה. בחדר ליד השולחן היה מוצב פלקט גדול עם תמונה של טבעת אירוסין. האישה ועורכת הדין שלה עמדו ליד הפלקט והתכוננו למשפט. תוך כדי סימולציה הלקוחה התפרצה בלהט: "זו הטבעת שלי! אני רוצה אותה חזרה! הוא חייב לי טבעת!"


משהו בסצינה הזאת הדליק לי נורה פנימית והתעורר בי דחף בלתי מוסבר להתקשר לחבר בארץ שחודשים ספורים קודם לכן חזרנו להיות בקשר. השעה היתה שלוש לפנות בוקר שעון ישראל. הוא הרים את הטלפון ונשם נשימות של מי שישן. אמרתי לו היי וסליחה, ושאלתי אותו על מה הוא חלם. מה...? הוא מלמל בקושי. מה ראית בחלום? שאלתי. כשהוא הצליח לחבר מילה למילה הוא לחש לי: ראיתי תמונה של טבעת יהלום, עמדת מולי ואמרת לי שאני חייב לך טבעת.


עד היום בדיבייט הקבוע שלנו על מקריות VS סנכרונים, הוא עדיין מחזיק בדעה הרציונלית והנחרצת שלו שאין דבר כזה סנכרונים, ושהכל סטטיסטיקה, סבירות ומספרים. ואז אני מזכירה לו את הסיפור הזה ועוד כמה סיפורים (ספורים!) (ההדגשה לא במקור, י.ד.) שהוא מודה שאין לו דרך להסביר.


"הם יכולים לקחת לנו את המקריות, אבל הם לעולם לא יכולים לקחת לנו את הסנכרונים!"


היי, אני יעל. אני אדם רציונלי ובמקרה, או שלא, מאמינה בסנכרונים.

מקריות, לפי ויקיפדיה:

"אקראיות היא היעדר תבנית וסדר, או מצב של מקריות בהקשר למאורע נתון. בניסוח אחר, אקראיות היא מצב כאוטי, שאינו מוּנָע או מכוון לתכלית כלשהי, נעשה או מתרחש ללא מגמה או בחירה מודעת."


על צירופי מקרים אמר אלברט איינשטיין:

"צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי"


סנכרוניות, או סינכרוניזציה, היא מושג שהוצג לראשונה ונטבע על ידי קרל גוסטב יונג, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שוויצרי. במהלך הקריירה שלו, יונג העניק הגדרות שונות למושג סנכרוניות, בין היתר: "עקרון מחבר לא-סיבתי", "צירוף מקרים משמעי". יונג האמין שאירועים הם "צירופי מקרים משמעיים" אם הם מתרחשים ללא קשר סיבתי, אך נראה שהם קשורים מבחינת משמעות. לתפיסתו של יונג, כפי שאירועים יכולים להיות קשורים סיבתית, הם יכולים להיות קשורים במשמעות.


במילים אחרות, סנכרון הוא צירוף של שני אירועים שאין ביניהם קשר סיבתי אך קיים ביניהם קשר של משמעות. החיבור בין שני אירועים שונים שאינם קשורים זה בזה, ועם זאת מתוזמנים ומסונכרנים בצורה מושלמת, הוא שמעניק להם משמעות עמוקה יותר.


באופן מעניין, הסקרנות והעניין של יונג עם פיזיקה התחילו בשנים הראשונות של הקריירה שלו כתוצאה משורה של ארוחות ערב עם אלברט איינשטיין בין השנים 1909 ו-1912. על כך כתב בהמשך יונג:

“It was Einstein who first started me thinking about a relativity of time as well as space, and their psychic conditionality… years later this stimulus led to my relation with the physicist Professor W. Pauli and to my thesis of psychic synchronicity.” *

כלומר, היה זה איינשטיין שטמן את זרע המחשבה על יחסיות של זמן כמו גם מרחב, וההקשר הרוחני שלהם, מה שהוביל את יונג בסופו של דבר לתזה על סנכרוניות. צירוף מקרים או סנכרון? הממ...


גלגולי אמונה

כשהייתי ילדה האמנתי במקריות. אחר כך קראתי לזה מזל והתחלתי להאמין שיש דבר כזה, אבל לא בהכרח לי. במחצית שנות ה-20 לחיי התחלתי להאמין שגם אני בורכתי במזל, כאילו למה לא? אפילו בשיר של ג'נט ג'קסון היא אומרת שבחושך מוחלט כולנו אותו הדבר, ואני - אני נוטה להאמין למי ששר מהקישקעס, גם אם באיחור מה.


לעיתים קראתי לזה מזל ולעיתים "השגחה", וזה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב. כשהתגלגלתי לי שוב בגיל 35 ונפתחו להן עוד כמה צ'אקרות, התחלתי לראות במו עיני ולהרגיש את הדבר הקסום הזה שנקרא "סנכרון". בכל קפיצת גדילה רוחנית-התפתחותית, עם כל גלגול אמונה, בחרתי בפרספקטיבה שהובילה אותי להרגשה הרצויה וחוויתי על בשרי ובנשמתי את הדברים המופלאים שקורים מתוכה.


מי שמאמין - כן מסתנכרן

למרות שהכל אותו הדבר, מקריות - מזל - השגחה - סנכרונים, המילים נתפסות אצל כל אחד מאיתנו אחרת ומקבלות משמעות על פי צו ההרגשה והאמונה שלנו. כלומר, התפיסה שלנו את האירועים האלה משנה לנו את ההרגשה סביבם וההרגשה בתורה משפיעה על האמונה שלנו בעניין. מי שמאמין - מסתנכרן ומתחשמל או מתעקצץ מההרגשה. ומי שלא מאמין - חווה את אותם אירועים כמקריות, אומר 'וואלה' וממשיך בשגרת יומו.


אז מה זה משנה בעצם?

אמונה היא כוח מניע אדיר, הוא כוח של מוטיבציה ודרייב לבנות, לעשות, לפעול, לשנות, לראות עוד, להרגיש עוד. בלי אמונה במשהו, בין אם היא מופנית לדת, רעיון, שינוי חברתי, משפחה ואפילו אמונה בעצמנו, יהיה לנו קשה למצוא סיבות לקום בבוקר. אמונה עמוקה במשהו מעניקה לנו תחושה של משמעות. משמעות מניעה אותנו לעשייה.


ואיך זה קשור למקריות וסנכרונים?

כשאנחנו מסתכלים על אירועים מופלאים שקורים לנו כמקריות בלבד, אנחנו למעשה אומרים: זה ממש במקרה קרה לי, לא היתה לי נגיעה בעניין, לא היתה לי שליטה, אני לא יכולה לייצר רגעים נוספים כאלה. רוב הסיכויים שהאירוע לא יניב תובנות פנימיות. אנחנו חווים את האירוע באופן מאד רציונלי ומעבר להקשר הסטטיסטי, לא מייחסים לו תוחלת או משמעות.


לעומת זאת, כשאנחנו חווים את האירועים כסנכרונים, אנו פותחים את עצמנו לכוח חיים אדיר, לתודעה של שפע, לתחושת הודיה מלאה, לאנרגיה של בריאה ויצירה יש מאין. אולי זה לא רציונלי, אבל זה גם לא מקרי כי כשקורה לנו סנכרון, אנחנו מרגישים את זה בגוף וזו הידיעה מעבר לרציונל. זו תופעה שכאשר אנחנו ערים לה, נפתחות בפנינו אפשרויות והזדמנויות. כשאנחנו ערים לקסם, אנחנו מתחילים לתהות ולהרהר בדבר היכולת שלנו ליצור עוד מזה ואולי אנחנו אפילו בוחרים לקחת חלק פעיל יותר, להיות שותפים קצת פחות שקטים וקצת יותר אקטיביים, בעיצוב תמונת המציאות שלנו.


לתפיסתי, סנכרונים הם כמו שלטים בדרך שמראים לנו שאנחנו בכיוון הנכון, ועוזרים לכוון אותנו כשאנחנו לא. סנכרונים הם עוד פיסת מידע, עוד חלק בפאזל שעוזר לנו לענות על השאלות שמעסיקות אותנו בחיים, קטנות כגדולות.


מקריות VS סנכרונים

מעבר לדיבייט הפילוסופי, ברמה המעשית, זו לגמרי בחירה איך להסתכל על זה, וכתוצאה מהבחירה, איך לחוות את זה. מקריות או סנכרונים קורים כל הזמן, כל יום. אלה אנחנו שבוחרים שוב ושוב בין תפיסה של מקריות לתפיסה של סנכרונים. אלה אנחנו שמחליטים אם אירוע מסוים הוא מקרי ואין לו כל משמעות שיכולה להשפיע על חיינו, או אם האירוע הוא סנכרון הטומן בחובו מסר, איתות, סימן דרך, רמז להיבט כזה או אחר בחיינו שמבקש שנסב אליו את תשומת ליבנו.


לפני כמה ימים בדרכי לכמה סידורים, המחשבות שלי נדדו לנושא שהתלבטתי לגביו. בעודי נוהגת ומהרהרת אני נכנסת להחנות את הרכב בחניה שאני בדרך כלל לא מחנה בה כי אין בה מקום. פתאום לשמאלי אני רואה רכב מאובק שכתובה עליו לכאורה התשובה לשאלה שלי. למה לכאורה? כי אני לא yes man, ורואה בסנכרונים כעצה ידידותית למשתמש, רמז, איתות, עידוד. כלומר, הם חלק בפאזל ולא כל הפאזל, ובטח לא מחליפים את מי שמרכיב את הפאזל. רמז - אני זו שמרכיבה את הפאזל, על סך חלקיו, ובסופו של דבר, לאחר שקלול ועיבוד וחיבור, מגיעה לתשובה הנכונה ביותר עבורי.

עניין של אמונה, ניסוי ותהייה

מי לא אוהב הגשמה ספונטנית של השאיפות שלו? מי לא אוהב שקורים לו קסמים קטנים? מי לא אוהב להתרגש ולהתפלא? מי שלא - כנראה גם לא קרא עד לכאן. מי שכן והסתקרן - כנראה שזה לא מקרי.


צירופי מקרים או סנכרונים, אלה קשורים בקשר ישיר עם החיבור הפנימי שלנו לעצמנו, שימת הלב והדעת לפרטים, לחיבורים, להקשרים. ההגדרה המילונית לא באמת משנה. המשמעות שאנו יוצקים לתוכה בחוויה האישית שלנו את הדברים יוצרת עבורנו את ההרגשה הרצויה ואת האנרגיה שעושה את כל ההבדל.


____________________

* מתוך:

Wolfgang Pauli, Carl Jung, and the Acausal Connecting Principle: A Case Study in Transdisciplinarity



  :צרו קשר

  050-7815678  

     הסיבים 48, גבעת שמואל 

   2020 ,כל הזכויות שמורות ליעל דיין ©