• יעל

לא על האומץ לבדו

כשאנחנו רוצים להיות אמיצים, הרבה פעמים המיקוד שלנו הוא דווקא בדאגה ובפחד של מה יהיה. ברגעים אלו אנחנו מתמקדים ברגש הקיים והמפמפם בגופנו, זה שגורם ללב שלנו לדפוק בקצב מהיר. באמת מה יהיה? ואז אנחנו לוקחים את ההרגשה הזו איתנו הלאה אל תוך העתיד שאנחנו צופים שיקרה. ומה קורה כשאנחנו מרגישים פחד ונמנעים מלפעול באומץ אל עבר המטרות שלנו?


לצבוע את הקשב

כשאנחנו מפחדים או מודאגים, המוח שלנו לא באמת חושב "ישר". התסריטים בראש הם לרוב בעלי גוון דומה להרגשה, אנחנו חוזים את התוצאות הלא טובות שיכולות לקרות. ההרגשה צובעת את המחשבות שלנו ובתורה את תמונת המציאות שלנו. מכיוון שאנחנו במוד הישרדותי, אנחנו לא פתוחים למידע חדש, הראייה שלנו מצטמצמת וכל המשאבים שלנו מופנים כלפי מקור הפחד. המוח משחזר את הפחדים שטבועים בו, וממחזר חומר קיים בתיבת הזכרונות שלנו כיד הדימיון הפורה וחוויות העבר שלנו.

כשאנחנו מפחדים ונסחפים לתוך הפחד, קורה שאנחנו שוכחים שפחד הוא רגש, ובדומה לשאר חבריו במנעד הרגשות הוא זמני והוא בר-חלוף. התחושה הזו של פחד ללא תחתית יכולה לערער אותנו ולהשאיר אותנו קפואים במקום. שהייה ארוכה במקום הזה רק נותנת לו עוד ועוד כוח.

אז מה עושים עם המידע הזה?

שלב ראשון, מבינים שזה מעולה! למה? כי הנטייה להגיע במחשבה ל-worst case scenario היא מנגנון של המוח האנושי שיש לו תפקיד חשוב ביותר בהישרדות שלנו. המוח צובע את הקשב שלנו במטרה אחת ויחידה - לשמור עלינו מפני סכנה מוחשית. לכן, אם המנגנון עובד אז המוח עושה את מה שהוא אמור לעשות. אז בואו לא נעשה טרגדיה מזה שאנחנו לעיתים עושים חגיגת דרמה קטנה בשעת התה של אחר הצהריים. האמת, אפשר אפילו לעשות ריקוד קטן כי הכל בסדר, המנגנון עובד כמו שצריך.

שאלו את עצמכם - כשאני במרכז שלי, כשאני רגוע ושליו, האם הייתי מדמיין את הפרוע ולו אכן הייתי משתעשע במחשבות על הגרוע מכל, כמה זה היה משפיע עלי באמת או מנהל אותי? כנראה שבשתי התשובות תהיה ורסיה כזו או אחרת של 'לא, 'כמעט בכלל לא', 'נראה לך?'.


שלב שני, מדמיינים עולם חדש. מה אם היינו מצליחים לדמיין משהו אחר? להעביר את הפוקוס שלנו למחשבות בעלות גוון אחר? להציג למוח שלנו מחשבות נוספות אפשריות? לא במקום או תחת אלו שקיימות, אלא בנוסף לצידן ומספיק כדי להטות את המאזניים לתדר שאנחנו זקוקים לו כדי לפעול לכיוון שאנחנו באמת רוצים. אבל רגע, רגע, אנחנו שמים את המחילה/השעון לפני הארנב. אמנם ידע זה כוח, אבל קודם כל אמפתיה.


אמפתיה עצמית היא היכולת שלנו להבין את עצמנו באמת, מתוך חיבור פנימי לרגשות ולצרכים שלנו. כשאנחנו מבינים את עצמנו לעומק בחוויה של פחד אל מול אומץ, כשאנחנו קשובים וטובים לעצמנו במקומות החשוכים, המפחידים והמערערים שלנו, קורה לנו משהו. אנחנו מגלים שיש תחתית. אנחנו מגלים שלפחד יש סוף אם נסכים לפחד עד הסוף בלי לעצום עיניים, בלי לאטום אוזניים, בלי להסיט מבט ולב מעצמנו ברגעים הקשים. בדומה לשאר הרגשות, פחד הוא זמני ובר חלוף.


אז איך מדמיינים עולם חדש? מתחילים בשינוי פרספקטיבה מקדמת. אז קבלו ואמצו, אם יש לכם אומץ 😉



1. החלטה לפעול באומץ היא הסכמה מודעת להתגבר על פחד.

"למדתי שאומץ אינו העדר פחד, אלא ניצחון הפחד. אדם אמיץ אינו זה שלא חש פחד, כי אם זה הכובש את פחדיו."

– נלסון מנדלה


2. ההתכווננות לפעול באומץ מעמיקה את ההקשבה הפנימית שלנו ומסייעת לנו לדייק את הצרכים והרגשות שלנו כל הדרך לביצוע. התנהלות אמיצה מקרבת אותנו לאני הפנימי שלנו ורגעים של אומץ הם קריאת "!hell yeah" לעצמנו, לסביבה ולחיים.


3. לפעול באומץ = אהבה עצמית בלתי תלויה. זו אהבה שמהדהדת: "אני אוהב את עצמי ללא תנאי וללא תלות בתוצאה" וממשיכה למחשבות נוספות בעלות גוון דומה: "אני מוכן להמר על עצמי", "אני מכיר בערך שלי", "אני שווה את הסיכוי".


4. כשאנחנו פועלים באומץ אנחנו מטפחים הרגל של קבלה עצמית. גם אם לא הצליח לנו, אנחנו מלאים גאווה על עצם הניסיון, הנחישות, העשייה והחתירה להגשמת הרצונות והחלומות שלנו.


5. ככל שאנחנו אמיצים, אנחנו מחליטים לעמוד מול הבלתי נודע והבלתי צפוי ולסמוך. אנחנו מסכימים לכל מה שנפגוש, כולל חוויית כשלון. המפגש החוזר ונשנה הזה עם כשלון ומסגור מחדש של החוויה, מוציא ממנה את העוקץ, שם אותה בפרופורציה ומשחרר אותנו להמשיך לפעול בחופשיות וקלילות. כשלון היא לא מילה גסה! כשלון הוא חלק אינטגרלי בדרך להצלחה.


6. אומץ מעמיק את הבטחון הרגשי שלנו. הפחד הוא לא רק מתוצאה כזו או אחרת שתקרה או לא תקרה, הוא גם פחד ממה יחשבו עלינו, מה נרגיש, ואיך נתמודד עם זה. אם לא נצליח - מה זה יגרום לנו לחשוב על עצמנו? איך זה ישפיע על תפיסת הערך העצמי שלנו? עם כל צעד אמיץ והתגברות על הפחד, אנחנו לוקחים יותר ויותר אחריות על הרגשות והמחשבות שלנו, מתמודדים טוב יותר עם שיפוטיות, מפתחים חוסן ולומדים לסמוך על עצמנו ועל מה שאנחנו מסוגלים לו.


7. כשאנחנו מסכימים לפעול באומץ, אנחנו מאמנים לא רק את שריר האומץ, אלא גם את שריר האמפתיה העצמית שלנו.


8. אומץ מעורר השראה. מספיקה חווית אומץ אחת מהעבר ולו הקטנה ביותר כדי לעורר בנו ובזולת השראה לשוב ולהיות אמיצים. התנהלות אמיצה של אדם אחד מהדהדת החוצה לכל העולם ומעוררת באחרים השראה ומוטיבציה לקחת את זה הלאה ולפעול באומץ בחיים שלהם. לא על האומץ לבדו שרה שרה בראילס:


I just want to see you be brave!


תהיו אמיצים,

שלכם,

יעל