• יעל

הו אמפתיה, לאן נעלמת?

כל כך הרבה פעמים במהלך היום אנחנו נדרשים באינטראקציות עם אהובינו, ועם הסביבה בכלל, להיות קשובים ואמפתיים. מטבע הדברים אנחנו נדרשים לכך עוד יותר בזמנים שאנחנו שוהים זמן רב יחד בין ארבעה קירות עם האנשים הקרובים והחשובים בחיינו.


לצד הדרישה הפנימית יש מציאות שטופחת על פנינו וגורמת לנו לנשוך את שפתנו והיא - שאין לנו כוח לזה. להיות באמפתיה כלפי האחר כרוך במאמץ, בעבודה מודעת, בזמן. החדשות הטובות הן שאמפתיה היא יכולת נרכשת. ככל שאנחנו מבינים את עצמנו ומתרגלים אמפתיה היא הופכת מאתגר להרגל, שמניב פירות במערכות היחסים שלנו.


בתור התחלה, שאלה שחשוב לתת עליה את ההקשבה והדעת היא:

מתי קשה לנו להיות אמפתיים כלפי אחרים?


הצעד הזה עוזר לנו להכיר ולהבין את עצמנו יותר, וידע, כידוע, הוא כוח (במובן של עוצמה) ובתדר של עוצמה יש הרבה יותר בחירות ואפשרויות התנהלות מחברת ומקדמת.




3 מצבים מובהקים בהם קשה לנו להיות אמפתיים


1. כשאנחנו לא פנויים רגשית

לפניות רגשית יש הרבה פנים:

כאשר אנחנו באמצע פעולה אחרת או עסוקים בפועל במשהו (נניח, יש לנו משהו על הגז).

כאשר אנחנו מוטרדים ומודאגים מענייני היום-יום. אולי יש לנו בעיה בעבודה שלא הצלחנו לפתור ויש לנו דדליין, אולי רשימת המשימות רק הולכת וגדלה ולא הספקנו או לא הצלחנו לסמן עליהן וי מספיק מהר.

כשאנחנו מוצפים במחשבות שרצות 100 ק"מ לשעה, אולי אנחנו בתקופה עמוסה, אולי יש הרבה לג'נגל, ואנחנו רק בן אדם אחד. כשאנחנו בתחושת עומס כזה או אחר, כאשר עיקר הפוקוס המנטלי שלנו מצוי בדבר מה, בזמן הזה יש לנו פניות רגשית מוגבלת, אם בכלל, למשהו או מישהו אחר, אהוב ככל שיהיה.


2. כשאנחנו מרוקנים מאנרגיה

כשאנחנו עייפים, חולים, מותשים. כשאנחנו מרוקנים ולא מילאנו את המאגרים הרגשיים והאחרים שלנו. לפני שנים רבות, לאחר שהשתחררתי מהצבא, יצאתי למסע קניות עם חברה. בחנות האחרונה היא ראתה זוג מגפיים שמאד אהבה. לאחר התלבטות וניסיונות שכנועים מצד המוכרת ("אני אעשה לך 6 תשלומים ללא ריבית") חברתי לפתע קמה בהחלטיות, אמרה לא תודה ויצאנו מהחנות. כשהבטתי בה במבט שואל, היא פסקה, ספק לי ספק לעצמה: "לא מוציאים ממה שאין, מוציאים ממה שיש."


ווין דייר אמר את זה הכי טוב -

"You can't give away what you don't have"


כשאנחנו מרוקנים מאנרגיה, אנחנו מרגישים שלא נשאר לנו ממה לתת ובסתר ליבנו (או לא כל כך בסתר) אנחנו רק רוצים שכולם יעזבו אותנו בשקט.

ברגעים של גירעון רגשי-אנרגטי, היכולת הכנה והאמיתית שלנו לגלות אמפתיה לאחר הופכת לבלתי נגישה או בלתי ישימה עבורנו.


3. כאשר אנחנו מופעלים

כשאנחנו מופעלים מדבר מה שבן שיחנו אמר או עשה, אנחנו נכנסים למוד הישרדותי. במוד הזה אנחנו או מתגוננים או תוקפים (מאשימים), קופאים (שותקים) או בורחים. שפת הגוף שלנו משתנה, ארשת הפנים, הבעות הפנים, צורת האישונים (בד"כ מתכווצים), סגנון הדיבור שלנו משתנה, הקול שלנו משתנה (טון ומנעד).


במצב הישרדותי אנחנו קולטים את האינפורמציה הנכנסת דרך החושים המוגברים ומודלקים שלנו, דרך פילטרים שמשקפים את המצוקה שאנחנו חשים - אשמה, בושה, פחד. כך כל משפט, כל מילה, כל תנועה, מקבלים משמעות אחרת.


פעמים רבות, כאשר אנחנו מופעלים בשיחה, התגובה (פיסית, ורבלית) האוטומטית שלנו לטריגר היא תגובה כזו שמפעילה טריגר אצל בן שיחנו, והתגובה האוטומטית שלו לא מאחרת להגיע. וכך מתחיל פינג-פונג של תגובות, והכדור עובר דרך שרשרת טריגרים שמופעלים כל אחד בתורו.


כשאנחנו עמוק במקום הזה, קשה עד בלתי אפשרי עבורנו לחוש אמפתיה כלפי האחר, לא כל שכן לגלות אמפתיה כלפיו. ובכל זאת, בהיותנו בני אנוש ומטבע החיים, אנחנו מגיעים למצבים האלה יותר פעמים ממה שהיינו רוצים. אנחנו מוצאים את עצמנו לא פנויים רגשית ומנטלית להקשיב לאחר באמת, מרוקנים מאנרגיה, ולעיתים קרובות גם מרגישים תחושת ערך עצמי נמוך על כך.


אז אחרי שהבנו קצת יותר למה קשה לנו להיות קשובים ואמפתיים, הזדהינו עם חלק מהסיבות ו/או חשבנו על עוד כמה סיבות ומצבי צבירה שאנחנו מוצאים את עצמנו לא מסוגלים להעניק אמפתיה ולהתחבר חזרה לאנשים הכי קרובים והכי חשובים בחיינו - השאלה המתבקשת הבאה היא:

אז מה אנחנו אמורים לעשות עם המידע הזה?


אני אציע כאן מתווה חשיבה ופעולה להתמודדות עצמית במצבים אלו שאינה קשורה במה האחר יעשה או לא יעשה. בסופו של יום, after all is said and done, חשוב לנו שאהובינו ירגישו שאוהבים אותם, שרואים אותם, שמתייחסים אליהם, שמכבדים אותם, גם ברגעים הפחות מנפלאים של החיים ומערכת היחסים. בדיוק כשם שלנו חשוב להרגיש את זה ולשוב לחיבור.


מה עושים כשקשה לנו להיות באמפתיה לאחר?


🔹זיהוי – אז מה קורה לנו עכשיו? בשלב הזה אנחנו עושים בדק בית פנימי כאשר אנחנו הבית, הבעלים והשמאי. ככל שאנחנו יותר מודעים למה שמתחולל בנו, כך אנחנו יודעים להתמודד עם הסיטואציה טוב יותר. פעמים רבות אנחנו מתפנים באופן אוטומטי ("צריכים אותי") לאחר בלי לעשות בדק בית פנימי ולבדוק עם עצמנו האם אנחנו באמת יכולים להתפנות לאחר כרגע, מבלי לבדוק מה -אנחנו- צריכים. כשקשה לנו לצאת מהאוטומט של לשים את האחר לפנינו, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: "מה אדם שאוהב ומקבל את עצמו כפי שהוא היה עושה?" סביר להניח שהתשובה תהיה שאותו אדם היה מבין את עצמו ומתקשר זאת בנינוחות לזולת.


🔹תקשורת – אז מה אנחנו עושים עם זה עכשיו? אחרי שזיהינו מה אנחנו מרגישים ומה אנחנו צריכים, איך נוכל להגיד את זה בנינוחות, בלי להיות מופעלים ממצוקות עבר או רגשות משומשים של אשמה, פחד ובושה? אחרי שמיקמנו את עצמנו על המפה האנרגטית שלנו, הגיע הזמן לתקשר את זה החוצה באומץ ונינוחות (זוכרים?) לאנשים הקרובים והחשובים בחיינו, ולסביבה בכלל, דרך תקשורת שאני קוראת לה נשמ"ה, ואלה מאפייניה:

נ – ניטרלית – תקשורת ניטרלית היא תקשורת נטולת שיפוטיות כלפי האחר וכלפי עצמנו. היא מוציאה את העוקץ מהתגובה האוטומטית שלנו והיא עוזרת לנו להשאיר מאחור או לעקוף טריגרים ותדרים אנרגטיים כמו הלקאה עצמית, ריצוי וקורבנות.

ש – שלמה ושלווה – אחרי שלב הזיהוי אנחנו מבינים את עצמנו יותר, וכשאנחנו מבינים את עצמנו, השקט הפנימי מתחיל לחלחל ואנחנו קצת יותר מקבלים את עצמנו ואיפה אנחנו בתוך הסיטואציה. בכך אנחנו למעשה כבר מכווננים את התדר הפנימי שלנו ומרגישים יותר מוכנים ושלמים לתקשר את הרגשות והצרכים שלנו בשלווה לסביבה.

מ – ממוקדת בנו – "רק על עצמי לספר ידעתי". בתקשורת ממוקדת אנחנו מעבירים מסר ממוקד וברור על עצמנו. מה אנחנו מרגישים וצריכים כרגע, מה גבולות הגזרה שלנו. אנחנו ברורים לגבי מה אנחנו יכולים עכשיו ומה לא אפשרי מבחינתנו כרגע.

ה – הוליסטית – תקשורת הוליסטית היא תקשורת שרואה את התמונה הגדולה, ערה למטריקס של הסיטואציה, ומתאימה את השפה וסגנון הדיבור לנפשות הפועלות.

🔹מחוות קטנות של קירבה

חיוך, מילה טובה, קשר עין, ארשת פנים נינוחה ונעימה, בין אם בסיום השיחה או במהלכה, יוצרים נקודות חיבור ושומרים על הקירבה ביננו לבין האחר. כשאנחנו בחיבור וקירבה עם האחר קל לנו יותר להביע את הרגשות והצרכים שלנו ולשרטט את הגבולות שלנו, וגם לאחר קל יותר להיפתח ולשמוע אותנו באמת. סביר להניח שיהיה לו יותר קל לקבל את הסירוב הזמני שלנו.


מניסיוני, למתווה הזה יש 80% הצלחה ומבחינתי זה לגמרי WIN. באחוזים הנותרים, על אף מאמצינו לתקשר את עצמנו על פי המתווה, המסר לא יעבור חלק באוזן של הסביבה או לא יתקבל כפי שקיווינו. בפעמים האלה אנחנו נתקל בהתנגדות מבן שיחנו בדמות פציחה במו"מ, ניסיונות שכנוע ושות'.

למקרים אלו, אני מציעה שני כלים פשוטים, יעילים ועוצמתיים שעוזרים לנו לפעול לפי המתווה ולהתמיד בו. הכלים הפרקטיים הבאים עוזרים לנו להשאר נאמנים לרגשות, לצרכים ולערכים שלנו, ולשוב במידת הצורך אל ה"מרכז" שלנו מבלי לפגוע באחר.



שני כלים פרקטיים שעוזרים לנו להישאר נאמנים לעצמנו

💫כלי ראשון - חזרתיות שקטה כלי כל כך פשוט וכל כך כל כך יעיל.

מהי חזרתיות שקטה? ברמה הפרקטית זה אומר שאם קצת התערערנו בשיחה, אנחנו מורידים את הווליום בנקודה או שתיים (אלקסה, ווליום דאון!) וחוזרים על הדברים במילים אחרות, בגירסה קצת שונה או מזוית אחרת כאשר המסר במהותו הוא אותו מסר, אחרת זה עלול להתפרש כהזמנה להמשך משא ומתן.

חזרתיות שקטה יעילה בשני רבדים: ברובד הפנימי היא ממשיכה לאשר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים על עצמנו ומה נכון לנו בסיטואציה. חזרתיות שקטה מסייעת לנו לגבש ולחזק את מה שאנחנו עדיין לא לגמרי בטוחים בו אך בהתהוות. חזרתיות שקטה מכווננת עוד את המחוגה של התדר הפנימי שלנו. ברובד החיצוני חזרתיות שקטה מסייעת לנו לשמור על עצמנו ועל השיחה בסטטוס קוו רגשי בר-ניהול. במילים פשוטות, היא במהותה מאפשרת לנו ולבן שיחנו לקחת רגע כדי להשאר ר ג ו ע י ם. הרוגע הזה שאנחנו מקרינים, תחושת הבטחון המקושרת לרוגע הזה, עוזרים לבן שיחנו לקלוט ולהפנים את המסר שלנו.

💫כלי שני - עוגנים כלי מוכר וסופר-יעיל מעולם האימון האישי בשיטת NLP. עוגן יכול להיות חפץ, משפט משיר, ציטוט, דימוי, מטאפורה, תמונה ולמעשה כל דבר שיש בכוחו להזכיר לנו מה חשוב לנו בסכמה הגדולה של הדברים ולחבר אותנו חזרה לערכי-העל שלנו במצבים של קונפליקט. לדוגמא: אחד מערכי-העל שלי הוא מערכות יחסים. בבית שלנו יש שתי קשתות של אוזני ג'ירפה שהילדים אוהבים (ולפעמים רבים עליהן כשהם לא מוצאים אחת מהן) שאימצתי מגישת תקשורת מקרבת של מארשל רוזנברג ומשמשים עבורי סמבול ועוגן להקשבה אמפתית והבנה הדדית של צרכים.

מזמינה אתכם לנסות ולהתנסות ❤️

שלכם,

יעל