• יעל

איך לעבד רגש בלי לאבד את הראש

היא לא מצליחה להירגע. ברקע מתנגן השיר "עד מחר" של אחד הבנאים. היא לא זוכרת מי. הקול מרגיע את הגוף. גם המנגינה. המילים, ספק מאבחנות - ספק מייעצות מחזירות אותה לרגש, שנערם ונדחס. משהו מפמפם בתוכה. העצבים שוב מחבקים אותה, מייללים ונדמה שלעולם לא ייעלמו. ומי זה הילד הזה שהוא מדבר עליו? נו, זה שאמור לרוץ אליה ולחבק אותה, ומתי הוא יגיע? אה, עד מחר, עוד מעט. גם כן שיר, היא חושבת.



'כן בנאי, צודק. אסור לי לחשוב', את חושבת, 'זה מאד עוזר לי לדעת'.

את באמת רוצה להפסיק לחשוב, אבל המוח ממשיך לעשות את שלו. המחשבות רודפות, מציפות, מסתירות עוד קצת את הרגש, ואת מותשת אבל את מתחילה, לפרקים, להיות ערה לאפקט הספירלי.

'רגע, הייתי פה כבר קודם', את נזכרת. ומיד שוב מתפללת שזה כבר יפסיק. "עד מחר, עוד מעט", בנאי ממשיך להבטיח, ואת תוהה איך תצליחי להירדם ככה, ומה תעשי עד שיגיע מחר?

בין לבין, עולה הבלחה הכרתית: "אני בטנטרום פנימי". אחרי כמה סיבובים בלופ המחשבתי הספירלי, את מאטה קצת יותר בכל סיבוב.



משהו בך עוצר לרגע. את מכינה לעצמך קפה, אולי תה. השיר ממשיך להתנגן בלופ, אבל את שמה לב למילים שעולות במרחב של כל לגימה איטית: תשישות, עייפות, ייאוש. את בוהה מרוקנת במילים המתארות את מה שאת מרגישה עכשיו. המוח שלך מרכיב מילים למשפטים קצרים: 'אני מותשת'. 'אני עייפה'. 'אני מיואשת'. 'אני מרוקנת'. את מרגישה את התחושה בגוף. את מבינה שעברת מתודעה מחשבתית לחוויה תחושתית. את מרגישה אותך בתוך הגוף. זה לא הכי נוח, זה לא הכי נעים, אבל את יודעת שזה מה שקורה עכשיו. זה מה שקורה עכשיו. זה, מה שקורה, עכשיו. את מרגישה. את כאן, עם עצמך, ברגע האמת. את עוד לא רצה אלייך, את עוד לא מחבקת אותך, אבל את בחצי הדרך. יש פירצה בגדר.


את מרגישה רגע ועוד רגע. אולי ברגע הבא את שוב חושבת, אבל סימנת את השביל לחזור, את יודעת איך לחזור לתחושה. את מסכימה להישאר בה כל פעם עוד קצת. את פותחת חלון. הרוח מלטפת את פנייך ברוך. את יודעת שהיא איתך כי את איתך. את לא בורחת. את לא רצה ממך, את באה לקראתך.



בכל צעד את באה אלייך. כל נשימה עמוקה ממלאת לך את הבטן ומתפשטת בך לכל חלקי הגוף, כל נשימה עמוקה מחבקת מחשבה. את נוכחת. את קשובה לשקט, וערה לדעת. את קשובה לעצמך, במלואך. את מתקרבת הביתה. את פותחת עוד חלון לעוד משב של שקט, שמביא איתו את השלווה. השקט והשלווה פוסעים אלייך בקצב פעימות של לב אוהב. את מרגישה אותם מגיעים, את יודעת, ללא מילים.


"הירגעות", עולה הכרה בְּשֶׁלָּהּ. עם ההכרה, באה הידיעה שאת נמצאת בבית בליבך האוהב.

והפעם הזו, בשביל הזה, לא באמת עזבת אותך, רק השבת אותך אלייך.


אביתר! אביתר בנאי. את נזכרת ומחייכת לעצמך.

לילה כיום יאיר.

  :צרו קשר

  050-7815678  

     הסיבים 48, גבעת שמואל 

   2020 ,כל הזכויות שמורות ליעל דיין ©