בתחילת כל שינוי שאנחנו מבקשים לעשות בחיים, לרוב קל לנו יותר להימנע מלעשות פעולה מסוימת מאשר לשנות את ההתנהגות שלנו ולעשות משהו אחר לגמרי. פעמים רבות הקפיצה גדולה מדי ולכן נתחיל עם ה"אל תעשה" בבואנו להקשיב לאחר באמת.
"אל תעשה"
1. אל תשלים לו משפטים. על אותו משקל, אל תתקן לו את העברית.
2. אל תדע עליו במקומו. רק האדם יכול לדעת ולספר על עצמו. לכן, אל תמהר להסביר לאחר את עצמו ובעצם אל תסביר אותו כלל. אפשר לו לספר לך על עצמו.
3. אל תזדהה איתו. הזדהות יכולה להרגיש טוב בטווח הקצר, אבל מתי היא באמת הועילה למישהו? במקום לקבל מזור לחוויה שלו, האדם מולך מקבל שכפול שרק מעצים את הקושי. אמפתיה, לעומת זאת, עוזרת לו להתגבר על החוויה האישית שלו דרך חזרה לחיבור לעצמו.
4. אל תוסיף לו. התאפק מלהגיד לו "טוב, אתה תמיד...", "אני אגיד לך מה הבעיה שלך...", "אמרתי לך...".
במילים אחרות, אלטע-זאכן - אל תוסיף משלך לעגלה שלו. גם ככה הוא עמוס ובא אליך לפרוק.
5. אל תתן עצות. שני סייגים למצווה - האחד, ניתן עצה כאשר האדם מבקש מאיתנו עצה. השני, אם ברצוננו לתת עצה שאנחנו חושבים שתועיל לאדם, לאחר שלב ההקשבה, קודם נשאל אותו אם הוא מעוניין בעצה, ואם יענה כן - אז נייעץ לו.
[בתמונה: אלטע-זאכן מהמאה ה-19]
בדרך כלל תגובות אלה לחוויה של האחר מקורן בשיפוטיות מתוך הזדהות. הן נובעות מן הקושי להכיל את החוויה של האחר. לכן, הנטיה היא לפנות ישר לשיפוט או ניסיון לפתרון בעיות.
למה?
בפן המנטלי - אנחנו בנויים לפתור בעיות כשאנחנו נתקלים בקושי. ככה המוח שלנו עובד. זו הפונקציה העיקרית של המוח השמאלי.
בפן הרגשי - קשה לנו לשהות באי נוחות של רגשות שאינם נעימים לנו. אנחנו רוצים להעביר את ההרגשה ולעבור להרגשה נעימה וכיפית.
האמת הפשוטה היא, שאנחנו באמת רוצים לעזור והכוונות שלנו בסך הכל טובות. אלא מה, גם הכוונות הכי טובות מתפקששות כשהביצוע לא מוביל לתוצאה הרצויה - לעזור לאחר ולהיות שם עבורו. לפעמים אנחנו צריכים תזכורת שעזרה אמיתית היא העזרה כפי שהאדם מולנו זקוק לה ולא כפי שאנחנו רוצים להעניק אותה.
לפני שנעבור למצוות ה"עשה", ישנן שתי שאלות שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו כשאנחנו מקשיבים לאחר ועוזרות לנו לעבור מהזדהות להקשבה אמפתית:
א. האם זה עוזר לאדם היושב מולי להתגבר על הקושי שלו?
ב. מנקודת מבטו של האדם שבחר לשתף אותי בחוויה האישית שלו, האם לזה הוא זקוק ממני?
גם אם ענינו לשאלות האלה ב"וואלה, לא יודע" או "לא בטוח..." כשיש ספק אין ספק ופשוט מאד שואלים. לאחר שהקשבנו לאדם מולנו באמת תוך קיום מצוות ה"לא תעשה", אנחנו נשאל אותו:
איך אני יכול לעזור? מה אתה צריך? מה יכול לעזור לך?
הרעיון מאחורי השאלות הללו הוא לעורר את האדם מולנו לברר עם עצמו מה הוא צריך ולמה הוא זקוק, וזאת מתוך תפיסה (החדשה לנו לפעמים) שהאדם שמולנו יודע או יכול לדעת יותר טוב מכל אדם אחר למה הוא זקוק ומה יכול לעזור לו כרגע.
"עשה":
6. היה בנוכחות מלאה. תן לו את הזמן ואת מלוא תשומת הלב והפוקוס שלך, ללא הסחות דעת. האדם מולך מרגיש ויודע לזהות אם אתה איתו באמת.
7. התייחס למה שחי ובועט ברגע זה. רמז - מה שהאדם מולך רואה לנכון לדבר עליו בשיחה. אם אתה מאמין ששורש העניין נמצא במקום אחר, שאל אותו והימנע מקביעת עובדה.
8. הפרד בינך לבין האדם שמולך ברגע ההקשבה. זו החוויה שלו, לא החוויה שלך, גם אם זה נשמע מאד דומה למשהו שאתה חווית. שתף מהחוויה שלך בהמשך, אם היא אכן רלוונטית. בשלב ההקשבה, שיתוף חוויות ותובנות אישיות אינו עוזר ואינו מקדם אמפתיה.
9. כבד את מפת העולם של האחר. לכל אחד דרך התבוננות ייחודית על הסביבה, על החיים ועל האופן שבו הוא חווה את העולם. לכל אחד רגשות, צרכים, ערכים ואמונות משלו המפעילים ומובילים אותו. בבואנו להקשיב באמת לאחר, עלינו לחלוץ את נעלינו מעל רגלינו, ולשים את עצמנו, מטאפורית, בנעליו של האחר או לכל הפחות להכיר בכך שאנחנו לא אותו בן אדם.
10. זכור איך אתה אוהב שמקשיבים לך ומתי אתה אוהב שנותנים לך עצות, אם בכלל. כשהיינו ילדים ידענו איך זה מרגיש כשמקשיבים לנו באמת, וגם איך כשלא. גם היום כמבוגרים, אנחנו יודעים לזהות מהי הקשבה אמפתית.
בסרט "Analyze This" המאפיונר, רוברט דנירו, מראה לנו איך זה נראה אחרי כשהאדם מולנו חווה הקשבה אמיתית.